<h1>פירוש קדמון לבן דורו של רבינו פרחיה</h1>
<h2>דף ז:</h2>
[חורי ר"ה] משלימו לארבע אמות. אי אמרת חורי רשות הרבים דמו, לכך החור משלימו לארבע אמות וחייב, וכאילו זרק מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים. כי החור חשוב כרשות הרבים. אלא אי אמרת חורי רשות הרבים לאו כרשות הרבים, אין החור משלימו, וכאילו לא זרק מתחלת ארבע לסוף ארבע כול'. התם. בקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים. לא ניחא תשמישתיה. הילכך לא חשיב [ר"ה]. הכא. בחור. ניחא תשמישתיה. לכך חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמו. ד' אמות בכותל כול' למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר, ופטור כול', ואי סלקא דעתך חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמו ואוקמה כגון שזרק ונח בחור, ומשום הכי הוי ליה כזורק בארץ ומיחייב. זימנין משני ליה כול'. ממאי. שהוא כותל דלית ביה חור. מדקתני כזורק באויר. לימא רב חסדא דאמר כרבי. כר' דאמר [זרק ונח] על גבי זיז כל שהוא [חייב], ורב חסדא אמר על גבי קנה, והקנה דומה לזיז. ודחינן לעולם רב חסדא כרבנן קאמר, ולא חלקו עליו כול'.
<h2>דף ח.</h2>
אמר אביי זרק כוורת לרשות הרבים כול'. פירוש כוורת, כגון כלי שמחביאין בו צימוקים, ובלשון ערבי יקאל. שארוכה והיא עגולה. אם היה גובהה עשרה טפחים ורוחבה ששה טפחים פטור. כי רוחב ששה עגול יש בו בריבוע רוחב ארבעה. לכך פטור הוא מפני שהיא רשות היחיד בפני עצמה, ולא זרק חפץ אלא רשות היחיד בפני עצמו, ולא הוציא מרשות לרשות. אבל אם היה רוחבה פחות מששה טפחים יצאת מדין רשות היחיד ונעשית חפץ וחייב, כי פחות מששה בעגול אין בו רוחב ארבעה. וכיון שהיא פחות מארבעה יצאת מדין רשות היחיד ונעשית חפץ. רבא אמר אפילו פחותה מששה נמי פטור לפי שאי אפשר לקרומיות. והם הקנים שלה העשויים כמין שתי, והם יתירים ויוצאים למעלה מפיה. לכך הם גבוהים למעלה מעשרה. וכיון שהיא גבוהה למעלה מעשרה יצאת מדין חפץ ונעשית כמקום פטור, וכאילו זרק מקום פטור ולא זרק חפץ. ולהכי פטור. הפכה על פיה. יש בה גובה שבעה ומשהו חייב. ופירושו כי בהפכה על פיה נעשה פיה שהוא רחב למטה. ונעשה תחתיה שהוא צר ואין בו ארבעה, למעלה. ועד שלא תגיע מנוח בארץ נגעה בפחות משלשה טפחים חסרים משהו, והם שבינם לבין הקרקע דאמרינן שהן כלבוד דמי, והשלימוה הני שלשה פחות משהו לעשרה. דכיון שתחתיה שהוא צר למעל ואין בו רוחב ארבעה יצאת לה מדין רשות ונעשית חפץ. ומשום הכי חייב. והני פחות משלשה טפחים שהשלימוה לעשרה טפחים אמאי איצטריכינן לאשלומי בהן, [לפי] שאי אפשר שלא מגיע בהן כהרף עין. באותו עת הוי בה עשרה טפחים. אבל אם היה בה גובה שבעה ומחצה וניתוסף עליה שלשה טפחים פחות משהוא משלשה שבינה לבין הקרקע נעשית בעת שנחה על הקרקע יתירה מעשרה טפחים. ואין רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים. הילכך כמקום פטור חשובה, ופטור, שאינה חפץ. רב אשי אמר אפילו שבעה ומחצה נמי חייב. ולא אמרינן שהיא יתירה על עשרה. מאי טעמא מחיצות לתוכן עשויות. כלומר היכא אמרינן כל פחות משלשה משלים ונוסף על שבעה ומחצה ויהיו הכל חשובים יתר מעשרה, במחיצות שהן לתוכן עשויות, כלומר במחיצות הכלים שאנו יכולין להשתמש בתוכם, כגון שיש להם פתח, ויכולין אנו להכנס לתוכן ולהשתמש בתוכם. באלו המחיצות אמרינן ששלשה פחות כל שהוא מוסף עליהם ומשלים מנינם. כגון סוכה וכיוצא בה, שאנו יכולים להשתמש תוך מחיצותיהם. אבל כוורת זו, כיון שהיא הפוכה על פיה, ומחיצותיה סתומין, ואין אנו יכולין להשתמש לתוכן, לא אמרינן ששלשה פחות כל שהוא משלימין לה לעשרה ומחצה ויהיו הכל למעלה מעשרה. אלא נראה אותה כאילו היא שבעה ומחצה בלבד ולא ניתוסף עליהם כלום. לכך [נראית] כאילו [היא] חפץ ואם זרקה לרשות הרבים חייב. וזה פירוש כוורת.
גומא מאי. אם היתה גומא ברשות הרבים עמוקה עשרה טפחים ורחבה ארבעה וזרק ונח לתוכה מהו. אמר ליה וכן לגומא. כלומר דינה כדין העמוד (ואקור כול') מאי לאו אסיפא. דקתני מטלטלין, לגומא קאמר שמטלטלין בה, ושמע מינה שדין הגומא כדין העמוד. ודחה, לא ארישא קאי, דקתני אין מטלטלין, על זו אמר וכן לגומא אין מטלטלין, ושמע מינה שאין דין גומא כדין העמוד.
<h2>דף ח:</h2>
הילוך על ידי הדחק. והוא על העמוד בשעת הדחק. [תשמיש ע"י הדחק. בשעת] הדחק הוא תשמישם בגומא. זימנין שני ליה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. פירוש כי הוא ברשות הרבים ועירובו במקום פטור הוא, כי הוא למעלה מעשרה. ושמע מינה תשמיש על ידי הדחק שמיה תשמיש. שהרי בעת הדחק נשתמש במקום האחר שאינו רשות הרבים. ונעשה כאילו נשתמש ברשות הרבים. זימנין משני ליה כול'. ורבי היא דאמר כל דבר שמשום שבות. כגון כרמלית שאינה אסורה אלא משום שבות, כלומר שב ואל תוציא ממנה ומכניס לה. וזה לא גזרו עליו בין השמשות. וזו שלא גזרו עליה שלא לערב בה בין השמשות, הואיל ויכול הוא ליטול עירובו ממנה בין השמשות נעשה כאילו הוא ועירובו במקום אחד כול'. בשלמא רקק ארקק תרי זימני לא קשיא. איצטריך לאשמועינן שהוא חייב בימות החמה ואיצטריך לאשמועינן שהוא חייב נמי בימות הגשמים. אלא הילוך אהילוך תרי זימני למה לי אלא שמע מינה וכול'.
זירזא דקני. חבילה של קנים. אם היתה מונחת בקרקע ובא אדם והעמידה וחזר והניחה וחזר והעמידה פטור, שהרי לא עקרה. אבל אם עקרה חייב כול'. ובלבד שלא יחליפו. פירושו, ובלבד שלא יתן זה שהוא מבני רשות היחיד משאו לזה שהוא מבני רשות הרבים, וכן זה שהוא מבני רשות הרבים לא יתן משאו לזה שהוא מבני רשות היחיד, דמפקי מרשות לרשות. ובלבד שלא יטול. אדם העומד על האסקופה. מן העני ויתן לבעל הבית. ולא מבעל הבית ויתן לעני כול'. ואמרינן ותיהוי הא תיובתיה דרבא דאמר המעביר חפץ מתחילת ארבע לסוף ארבע והעבירו דרך עליו. כלומר העבירו על עצמו למעלה מראשו. חייב. והכא קתני ואם נטל מזה ונתן לזה פטור. וזה דומה למעביר החפץ דרך עליו, שהוא עומד על האסקופה ונוטל מן העני ונותן לבעל הבית. וכאילו הוא מעביר מה שנטל על עצמו ונותן לבעל הבית. והכא קתני פטור, ורבא אמר חייב. ודחינן התם. במעביר באותו מקום כי הוא רשות הרבים. הכא. באסקופה. קביעא תשמישתיה כול'.
<h2>דף ט:</h2>
הי מנחה אילימא מנחה גדולה הא איכא שהות ביום טובא. כי הוא משש שעות ומחצה, ואפשר שיתחיל באחת מאלו וישלים עד שלא תבוא מנחה קטנה, ואמאי איצטריך למיתני לא ישב לפני הספר סמוך למנחה. ואלא מנחה קטנה לימא. מדקתני אם התחילו באכילה שהיא אחת מאלו אין מפסיקין. תיהוי תיובתיה דרבי יהושע בן לוי. דאמר כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאכול כלום עד שיתפלל. אלמא קא סבר רבי יהושע בן לוי אפילו התחיל מפסיק לתפלה. והכא קתני לא לאכול ואם התחיל באכילה אינו מפסיק לתפלה. לימא תיהוי תיובתיה. ודחינן לעולם מנחה גדולה היא, וליכא תיובתא לרבי יהושע בן לוי. ודאמרת אמאי איצטריך למיתני לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה, והלא יש ביום שהות טובא, אימא לך האי תספורת שאסרה האי תנא תספורת בן אלעשה היא, שהיא ארוכה וצריכה זמן מרובה. לכך קתני לא ישב לפני הספר. ודקאמר נמי למרחץ לכל מילי דמרחץ.
<h2>דף י.</h2>
התם. בזמן תפלת המנחה. לא שכיח שכרות. שאין דרך בני אדם לשתות בזמן תפלת המנחה. לכך קתני אם התחילו באכילה אין מפסיקין, שהרי יכול להשלים סעודתו ויתפלל אחר כן. אבל הכא. גבי תפלת ערבית. שכיח שכרות. שדרך בני אדם לשתות בזמן תפלת ערבית. לכך אם התיר חגורו מטריחינן ליה לחזור ולהחזירו במתניו כדי שיתפלל, דחיישינן דילמא אתי לאישכורי ומימנע מתפלת ערבית. רמי פזמקיה. פירוש פזמקיה בלשון ערבי אלכוף, ינעול אותו ברגליו ויתפלל כול'. והאמר ר' יוסי בר' חנינא מרחץ ואע"פ שאין בו אדם בית הכסא ואע"פ שאין בו צואה. אסור להתפלל בהם. הזמין. מקום לבית הכסא ועדיין לא נשתמש בו. מהו. כיון שהזמינו דרך זימון בכך, ואסור להתפלל בו או לא. מדקא בעי הכי מיכלל דעדיין לא איפשיט ליה דבית הכסא חדש מותר להתפלל בו, והיאך התיר רב אדא בר אהבה בחדתי. ושנינן דילמא שאני בית הכסא דנפיש זוהמיה. ומשום הכי אסיר ואפילו הזמינו ועדיין חדש הוא. אבל בית המרחץ דלא נפיש זוהמיה שרי לצלויי ביה אם היה חדש. פירוש הימנותא, האל הנאמן כולי'. אילימא דמקרבא הא קא חזי לה. שהיא קרובה ואינו צריך לומר שהיא קרובה. אלא קרובה ישיבתה. של סדום חמשים ושתים שנה. שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר. הרי עשרים ושש. ועשרים ושש של שלוה והשקט, הרי נ"ב.
<h2>דף יא.</h2>
עבדי לה מילתא. למתא מחסיא, שרוממתי בתי כנסיות שלה על כל גגות הבתים שבה כדי שלא תחרב. והא קא חזינן דחרבה. ופרקינן מאותו עון שלא תהא גגותיה גבוהים מבית הכנסת קאמר דלא חרבה, אבל אפשר שחרבה מעון אחר. פירוש חבר חכמי פרס קרויים חברים, שהוא לשון גנאי. תחת ישמעאל ולא תחת ישראל. שגדולה אונאת ישראל מאונאת ישמעאל, וכל שכן יתום ואלמנה שגדולה אונאתם מכולם. פירוש חללה של ראשות, העצות שבלב המלך אין להם קצבה. ואקשינן והאמרת רישא אין מפסיקין. ואמאי איצטריך למיהדר ולמיתני ואין מפסיקין לתפלה. ופרקינן סיפא אתאן לחברים [חבל על דאבדין ולא משתכחין].
<h2>דף נא:</h2>
ונאקה בחטם. [החטם] עשויה בחוטמה של נקה. ובזה היא שמירתה של נקה. ובפחות מזה אינו דרך שימור לה. והלבדקס. מפרש בגמרא שהוא חמרא לובא. מין מחמורי הבר, והוא חזק כל כך ואינו משתמר לא באפסר ולא בחוטם. ואינו משתמר אלא בזממא של ברזל שמכניסין אותו מתחת לחייו, ומכניסין קצתו לתוך פיו. וכל בעלי השיר. פירוש בעלי השיר, כלומר כל מין שדרכו לצאת בחול בטבעת ברזל קשורה תחת צוארו, כגון הסוס והפרד, הרי מותר לו [לצאת בשבת בשיר שלו]. וכל בעלי השיר האמור במשנה לאיתויי כלב הבר, שדרכן ליתן על צוארו שיר, שהוא טבעת של ברזל, כדי שיהיה שמור בעת שהן צריכין לצוד בו החיות. ושיר הכלב שנשמר בו קרוי סוגר. ונמשכין בשיר. ובגמרא בעי מאי יוצאין ומאי נמשכין. ואמר רב הונא או יוצאין כרוכין או יוצאין נמשכין. כלומר לא שנא שאם יכרוך... על צוארו ויוצאין לפניו מותר, ואפילו משכה... שיש בה חשד נמי מותר. ולא אמרינן מחמר [הוא]. ושמואל אמר יוצאין נמשכין. פירוש שכן דרך תכשיטן. אבל לכרוך על צוארו לא, משום דמתחזי כמשוי... כלומר שכך הוא פירוש משנתינו... כרוכין על צוארן... בו מושכין אותו והוא... ומזין עליהן וטובלן במקומן. בגמרא מקשי למימרא דבני קבולי טומאה נינהו והתניא במסכת כלים [פי"ב מ"א] טבעת אדם טמאה, אבל טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות. פירוש טבעות שאינן של אדם. ופריק ר' יצחק ואמר בבאין מנויי אדם לנויי בהמה. פירוש אותה טבעת היתה ביד אדם ונטמאת כשהיתה מלבוש לאדם, ואחר כך קבעה לבהמה. ולפיכך צריך להזות עליה ולטבלה. מי לא תניא מקל של מתכת טמיאה ואמר עולא הואיל ואדם רודה [בו] הכא נמי הואיל ואדם [מושך בו] בהמה. ואם תאמר קשיא מתניתין דאמרה טבעת בהמה טהורה. ויש לומר דמתניתין מיירא בטבעת שהיא עשויה לבהמה לנוי, הואיל ואין אדם מושכה בה אינה מקבלת טומאה. ודע שכל דבר שתישמר בו הבהמה יותר [משמירתה הויא] לה כמשוי. ולוקה עליו אם הוציאה בה, כדרך שלוקה אדם אם הוציאה בדבר שאינה משתמרת בו. נמצא עכשו שאין מותר לנו להוציא בהמתנו אלא בדבר שהוא שמירתה בלבד. [ולא] (ו) בפחות ממנו, ולא [ביותר ממנו. והכי] מוכח בגמרא. וטובלן במקומן. פירוש ואע"פ שהשיר על הבהמה מו[תר לטבול] הבהמה עצמה... מקשה [והאיכא חציצה].
<h2>דף נב.</h2>
גמרא. אמר רב יהודה אמר שמואל מחליפין וכו'. יש שואלין שאלה זו בחילוף. וכך שואלין, אם הוציא גמל בחטם, דהיינו חילוף, דגמל די לו באפסר. נקה באיפסר. פירוש דלא איכפת ליה לנקה באיפסר, שאינה משתמרת אלא [בחטם]. ותורף זו השאלה, כלומר אם הוציא בהמה בדבר שאינה משתמרת בו כגון באפסר, או אם הוציא בהמה בדבר שהוא יותר לה על שמירתה, כגון גמל בחטם, מי אמרינן בתרויהן משא, כלומר דנטירותא פחותה ודאי משוי הוא [אבל] אוסופי נטירותא שפיר דמי ואינה משוי. ואמרינן נקה באיפסר לא תיבעי לן. כלומר אינה צריכה שאלה וכו' פשוטה. ונתברר דאפילו נטירותא יתירתא נמי משוי הוא [זה] דהקשינו בגמרא על מאן דסבר דנטירותא יתירתא [משוי הוא. ו]אמרינן הכי מיתיבי קשרה בעליה במוסרה. על פרה אדומה הוא עונה. כשרה. ואע"פ שהמוסרה [נטירותא יתירתא] לא חשבינן לה [משאוי וקרינא לה] אשר לא עובד בה ולא משכה בעול. ואי סלקא טעמא דכל שמירה גמורה משוי היא, אמאי כשרה אחר שקשרה במוסרה. אלא ש"מ דשמירה מעולה לאו משוי. וקשיא לרב דסבר דכל נטירותא יתירתא משוי. ופריקו קשיא זו תלתא בתראתא, והם אביי ורבא ורבינא. אביי אמר במוליכה מעיר לעיר. פירוש ולפיכך מוסרה לה לפי צרכה היא ואינה שמירה יתירה. ולפיכך לא הויא לה משוי. ורבא אמר שאני פרה אדומה שדמיה יקרין. פירוש וכל שמירה לגבה אינה יתירה. ולפיכך הויא לן כל שמירה שבעולם אינה יתירה לגבה, ולפיכך לא הויא לה משוי. אבל שאר בהמות נטירותא יתירתא לגבייהו משוי גמור להן. רבינא אמר במורדת. ולפיכך מוסרה לה אינה שמירה יתירה. ואומר הרב [הרי"ף] ז"ל, מדאכפלו וכו' והילכתא דנטירותא יתירתא נמי משוי הוא.
<h2>דף נב:</h2>
מתניתין. חמור יוצא במרדעת וכו'. דמרדעת לחמור אינה משוי אלא מניחין אותה עליו כמו לחממו. דאמרינן חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר ליה. והיא שקשורה לו מערב שבת, כדמפרש בגמרא. שאם לא קשרה לו מערב שבת אסור לקשרה בשבת. [ואיסורו משום] קשר החמרים אי נמי יקשור קשר הדיוט אסור, שאי אפשר [להדקה] על החמור אלא אם כן יסמוך עצמו לצדדי הבהמה ונמצא משתמש בבעלי חיים. ומשום הכי אם היתה קשורה מערב שבת מותרת לצאת בה. והני מילי במרדעת שמחממת טפי, כדפרישית. הזכרים יוצאין לבובין. יש שפירש שעושין על לב הזכרים [כעין רטיה] כדי להרגילם לרחלים. ויש שפירש שקושרין להן עור קשה כנגד לביהן [שאם] יעמדו להלחם עם חיות אחרות כמנהגן אין הנלחמים בהם יכולים לחבול אף החזה שלהן בעת שהן זוקפין עצמן למלחמה עמהם. שהרי על לבן דבר קשה מגין עליהן. הכי מוכח בגמרא. ורבינו יצחק זצ"ל מפרש שהיא מטלניות וכו' עיין לפנינו. לבבתיני. כלומר אחזת לבבי באהבתך. והוא לשון קירוב וחיבוב. כדי להריח הזכרים ריחיהן ולקרב אותן. והרחלים יוצאות שחוזות. שית זונה. מלשון נוטריקון שחוזות. שית, בית הבושת. רב נחמן וכול'. כדי שלא יתישו כוחן של זכרים. כבולות. לשון כבל. שמכבלין באליה שלהן ערותן, כדי שלא יעלו עליהן הנקיבות. והוא מלשון עינו בכבל רגלו. כבונות. מפרש בגמרא שקושרין בגד סביביו ביום שנולד, שצמרו נקי, ומשמר צמרו שלא יטנף. לעשות ממנו מילת. כדי לעשות מצמרו כלי מילת. ולפיכך נקראת מטפחת האשה שמחזקת שער ראשה כבינה, כדאמרינן בכתובות [ב"ב קנ"ו ע"א] תינתן כבינתי לבתי. ותרגום [יחזקאל כ"ז] צמר צחר ועמר מילת כובנא. והעזים יוצאות צרורות. שקושרין מטלית תחת דדיהן. פעמים שקושרין אותו בחוזק כל כמה שיכולין, להגביה הדדין ולדחוק אותם כדי שיתם החלב מהן. לפי שירידת החלב מן הדד מכחישה. ובענין זה מותר, חדא דמלבוש הבהמה נחשב כיון דלצרכה הוא, שלא תכחוש. ועוד שהוא נקשר בחוט. ובענין זה עושין ליבש. וזה הוא שמתיר ר' יהודה. אבל אם מעמידין המטלית בריוח כדי לסמוך דד לבהמה שלא תצטער להם כובד המשא בעת שימלאו חלב, אסור לבהמה לצאת בו לדעת ר' יהודה. וזה הוא שאמר אבל לא ליחלב. ואיסור לר' יוסי משני פנים, חדא דמעשה זה תענוג הוא לבהמה, ואין עושין תענוג [לבהמה בשבת]. ועוד דילמא נפיל ואתי לאיתוייה, דהא אינו נקשר בחוזק על הדד. והילכתא כר' יהודה. ור' יוסי דאסר בכולן, דסבר דהנהו כולהו משוי הווין לבהמה חוץ [מן] המטלית התפורה על הצמר, דודאי תכשיט הוא לה, וכאילו בגד שלה הוא, ולית ביה חשש דילמא נפיל ואתי לאיתוייה. ולית הילכתא כר' יוסי.
<h2>דף נג.</h2>
[ולא באוכף. אוכף בלשון ישמעאל] חמאר אלמא. אסור לחמור לצאת בשבת [באוכף] דהא אין לגוף החמור ממנה הנאה כלל לפי שאינו מחממו, ואינו עשוי אלא כדי להקל המשא מעל גופו. ולפיכך אסור לצאת בו בשבת. אריוך. לשון שבח הוא, דכתיב [בראשית י"ד] אריוך מלך אלסר, כלומר ראש החכמים. בעא מיניה רב אסי וכו' מהו ליתן מרדעת. פירוש בלא קשירה אלא משליכה על החמור כדי שלא יצטער בקור וכו'. אבל קלסטר. והוא הכלי שנותנין בו השעורים ותולין אותו בצואר הבהמה, שקרוי בלשון ישמעאל מכלה. אסור לתלותו לבהמה. מפני שתענוג הוא לה ואינו משום צער. לפיכך סייחין קטנים ועגלים קטנים, שאין צוארן קשה כל כך לימשך לקרקע לאכול עליו, מותר לתלות קלסטר בצוארן, דמשום צער לבהמתו שרינן. ומשום תענוג כגון תליית קלסטר לבהמה גדולה אסור. והיינו טעמיה דשמואל דאסר לתלותו לבהמה. ורב דשרי לית הילכתא כותיה, דקאמר אזל ר' חייא וכו' אי הכי אמר אבא וכו'. אומר רבינו יהוסף הלוי זצק"ל כי שם רב אבא הוא, והיו קורין אותו רב אבא. וכיון שיש בו טורח בלשון חזרו לקרותו רב בלא אבא. ושמואל היה תלמידו וחבירו קורא לו אבא בלא רב. הרי נתברר לך דכל משום צער מותר לעשות לבהמתו בשבת וכל משום תענוג אסור. לפיכך סכין ומפרכין לאדם מכותיו וחטטיו ואפילו בגמר מכתו, דמצוה להתענג בשבת. אבל בהמה שנגמרה מכתה והיא עומדת בסוף חלייה אסור לסוך ולפרך. לפיכך בהמתו שהיא עומדת בתחילת מכתה סכין ומפרכין לה, משום צער הוא ושרי לעשותו לבהמה. והם הכי נמי בהמה שאכלה כרשינין מותר לו שיריצנה בחצר. ולא גזרינן האי אטו שחיקת סמנין. וכיון דלא חיישינן בבהמתו משום שחיקת סמנין, דהא דרש רבא דהלכה כר' יאשיה דמקיל, ש"מ דלית הילכתא כי הא מתניתא וכולה מדברי הרב ז"ל פשוטה.
תניא. בזנב שועל. דעבדי ליה בין עיניו משום עין רעה. בזהרורית. לנוי בלבד. ולא יתכן לפרש דזהורית נמי משום עין רעה, דכל לנוי שפיר דמי, ומדתכשיט הוא לבהמה הוי לה כמלבוש לה ושפיר דמי לצאת בו. ולפיכך [לא] נפרש בזהורית נמי משום עין רעה. לא יצא הזב בכיס. שתולה לו באמתו כדי לבדוק עצמו בו ולהבחין [מנין] ראיותיו ולספירה, שאם יראה שלש ראיות חייב להביא קרבן. [דכיון] שאין זה תכשיט אסור לצאת בו. וכן כיס שבדדי העזים. ואם תקשה ותאמר והלא משנה שלימה שנינו הזב יוצא בכיס שלו. ומהדרינן בגמרא ואמרינן אמר רב יהודה לא קשיא הא דמיהדק, יוצא בכיס שלו. דאע"פ שהוא תכשיט צריך הוא לו להבחין ממנו מנין זיבותיו. והאי מתניתא דקתני לא יוציא בדלא מהדק, דגזרינן דילמא נפיל ואתי לאיתויי. ולפי צרכו לו אתי לאיתוייה. אי נמי אתי לקשרו קשר של קיימא. ולא פרה בחסום שבפיה. פירוש דאינו נוי כלל. ולא סיחין בקרסטלין. פירוש דבחצר הוא שהתרנו לתלות בצוארן קלסטר, משום קטנן מצטערין הן באכילה על גבי קרקע. אבל לצאת [בו לר"ה לא, דאינו] נוי לצאת בו. ויש שפירש קלסטר כעין קלסטר פניו. והוא כגון חוטין שנותנין על פני הבהמה לכלות בו [הזבובים] מעל פניה. ופירושא קמאה סגי אהילכתא יתיר מהא ארישא, דאם כן מה לי הפרש בין גדולים לסייחין. ולא בהמה בסנדל. שלא התרנו סנדל אלא לאדם בלבד משום תענוג. אבל בהמה דאסורה בתענוג לא תצא בו. ובגמרא מפרש צורת זה הסנדל ולמה עושין אותו. אבל יוצא הוא באגד. פירוש משום צער בעלי חיים, וכמלבוש הוא חשוב. ובשליא המדולדלת. דכגופה הוא. ואי נפלה לא אתי לאיתויי, דהא לא איכפת לבהמה בשבילה. ופוקק וכו'. פירוש סותם. זוג שבצואר. בהמתו כדי שלא תטייל בחצר וישמעו בני עירו ושכיניו להזוג, ודומה להם שהוא מחמר בשבת. אי נמי מקשט בהמתו כדי להוליכה לשוק. ולא תצא בזוג שבצוארה ואע"פ שהוא פקוק. דמשוי הוא, דאינו נוי אלא בזמן שיש לו קול, וכיון דפקוק הוא [הוי] לה משוי. וגזרינן נמי דילמא נפיל ואתי לאיתוייה. אם עבר והוציאה בו בלא פקוק, ואעפ"כ אסור משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא כדפרישית. ובגבשישין שעל גבי השבר. בהמה שנשבר בה עצם מושיבין דפין מכאן ומכאן וקושרין אותן סביב השבר כדי שיתחבר.
<h2>דף נד.</h2>
ואיכא דמתני וכול'. כלומר יש שגורסין חלוקת רב ושמואל לבדם בלא שם תנאין. ואיכא דמתני לה אברייתא. אבל מי מפיס. כלומר מי מטיל גורל כדי להבחין איזו ליבש ואיזו ליחלב. והרואה אותם צרורות ליבש סובר שהם צרורות ליחלב, ואתי למישרי תרוייהו. והוא נמי טעמיה דר' יוסי דאסר. [והלכה] כרב דפסק כר' יהודה דמתניתין, ולא כר' יהודה בן בתירא דברייתא [דהא] אפשר להבחין בין ליבש ובין ליחלב כדפרישית. והילכתא כרבא... דשמעת מינה דבר...
<h2>דף נד:</h2>
ובלבד שיגביה מן הקרקע טפח. שאמצעית האפסר היא עולה. אבל סוף האפסר כשמואל קמ"ל שאם באנו ללמוד אין מלמדין לו שמותר אלא טפח. ואם יעבור מדעתו ויפשיל מקצת האפסר טפחיים מותר כדברי שמואל. אבל אמצעית האפסר מותר להפשילו כל כך. אבל [צריך] להזהר שלא יהיה נגרר על הקרקע, אלא יהיה גבוה מעל הקרקע טפח.
מתניתין. אין החמור יוצא במרדעת וכו'. פ' דילמא נפלה ואתי לאיתוייה. ולא בזוג אע"פ שהוא סתום. כלומר אע"פ שאינו משמיע הקול ואין בו חשש דדמי כמאן דאזיל לחינגא אסור, דילמא נפיל ואתי לאיתוייה. ולא בסולם. בידלועא. תרגום [דברים י"ח] לחיים דלועא. שכשיש לבהמה מכה בגבה קושר על גבי צוארה כנגד לחייה ג' דפין של עץ מזה ומזה שלא תוכל להחזיר פניה ולהזיק מכתה בשיניה, ומשוי גמור הן, [ואינן] דומין לגבשישין שעל גבי המכה, לפי שאין אלו על [המכה] כלל. התרנגולין. עושין להן סימנים שלא יתחלפו למשוי הוא.
<h2>דף פה:</h2>
[ושמואל אמר ערוגה בין הערוגות שנינו]. דמזדרע ההיא ערוגה כולה שיש בה שלשים וששה טפחים אלא תשעה טפחים בלבד. וכד עביד בה חמשה זרעונים מזדרע מינה י"ג טפח. ומשום הכי אמור רבנן דליעבד בה חמשה זרעונים ולא סגי למעבד יתר מן הכין כי היכי דליזדרע בה י"ג טפחים. וערוגה דמרבעא כטבלא מרובעת שדה באפי נפשה מתחזיא, ולא מיערבא בהדי האיך דמאבראי. דכיון דגינה היא שכולה ערוגות ערוגות וכולן מרובעות, אע"ג דריבוע דהאי עאייל להאי סגי ערוגות אחרות, כגון זה מיתחזי כסוף שדהו ומותר לזרען בריבוע. ואע"ג דקרן הערוגה האחת נכנסת לאמצע הערוגה המרובעת שבצדה. ואקשינן והא קא מערבן בהדי זרעים של ערוגה זו. ומהדרין בנוטה שורה לכאן ושורה לכאן. פירוש הופך [שער] של ערוגה זו לצד זרעים של ערוגה זו, [וזו] שבצדה הופך את השער שלהן לתוכה. ונמצא שיש ביניהם הפרש ואינן מעורבין.
<h2>דף פו.</h2>
מנין לפולטת ש"ז ביום השלישי שהיא טמאה וכו'. תבין תחלה שדבר זה [הוא] מן התורה. ששכבת זרע אב מאבות הטומאה ומטמא אדם וכלים, דכתיב [ויקרא ט"ו] ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע וגו', וכתיב וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו וגו'. ומשיחתם פי האמה בכל שהוא משכבת זרע נטמא, שהרי יצא מגופו שכבת זרע. והוא שיהיה בן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה, אבל פחות מאלו השנים אין שכבת זרען מטמא, דכתיב ואיש כי תצא וגו' פרט לקטן. ובן תשע שנים ויום אחד רבינן אותו מן וא"ו של [ואיש כי] תצא ממנו וגו'. הכי מוכח בסיפרא [תו"כ פ' מצורע]. אבל אשה דין שכבת זרעה כדמה, היה דמה מטמא בה מבחוץ, דכתיב [ויקרא ט"ו] ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה וגו'... שאע"פ שלא יצא לחוץ כיון שהרגישה בבשרה טמאה היא והבא עליה אחר שהרגישה בכרת קאי, אף שכבת זרעה [שתפלוט תטמא אותה אע"פ שלא יצא לחוץ] [נדה מ"ד ע"א].
<h2>דף פח.</h2>
ראיתי לזכור פירוש זה הדרש הכתוב גמרא להשלים בו הפרק, שראיתי בו פירוש להרב הגדול בישראל הרב רבינו אברהם בר הרב הגדול רבינו משה בעל החיבור מנוחתו כבוד. אמרינן בגמרא דרש ההוא גלילאה. פירוש אדם אחד מן הגליל בא ודרש. בריך רחמנא דיהב לן אוריאן תליתאה. פירוש שהרי נצטוו במצרים על קרבן פסח. והוא צווי ראשון. וצווי שני היה לישראל במדבר, כדאמור רבנן שבת ודינין במרה אפקוד. ולא נצטוו צוואה שלישית אלא במעמד הר סיני. ופירוש יפה הוא זה מאד. שהרי ראיתי מי שמפרש אוריאן תליתאה שהוא עונה על התורה ועל הנביאים והכתובים. ואינו כן, שאין לנו תורה אלא על ידי משה רבינו בלבד. בירחא תלתאה. שהוא סיון שהוא שלישי לצאתם ממצרים. ועל ידי תליתאי. זה הוא משה עליו השלום הוא נולד שלישי לאהרון, שהרי נולדו מרים ואהרן, ואחר כך נולד משה עליו השלום שלישי להם. לעם תליתאי. לבני אברהם יצחק ויעקב.
<h2>דף צ:</h2>
פירוש זרע קישואין. פירוש שיעורין הללו דברי הכל הן ואין בהן שום חלוקה אלא המוציא מזרע קישואין שנים חייב, וכן מן פול המצרי שנים חייב. ורבינו יהוסף בן פלטוי זצק"ל מפרש פול המצרי אלויה והואלתי תסמי פי מכאן... שטועת. וכל אלו נמי הן דברי ת"ק שהלכה כדבריו. חגב כל שהוא. פירוש ואפילו היה אותו החגב קטן ביותר. אמר רב יהודה אמר רב לעולם לזדהר אניש וכו'. כלומר יזהר אדם בעצמו שלא יאכל אלו התולעים עם פירותיהן, שהרי הן ממיתין. ואומרין הראשונים ז"ל כי כל התולעין הנולדין משמות אלו יקרא כל תולעת מין באותו השם. פירוש תולעים הנולדים מן הספרים יהיה שמם מקק, ותולעים הנולדים מן בגדי המשי שבלו יקראו תכך, ותולעים הנולדים מן הענבים יקראו אילא, והתולעים הנולדים מן התאנים יקראו פה, ותולעים הנולדים מן הרמונים יקראו הה. וכולהו סכנתא. וצריך אדם ליזהר שלא יסתכן בם.
<h2>דף קז.</h2>
[גליון מעצם כי"ק ממש] אמר רבא ריאה שהאדימה [מקצתה כשירה] האדימה כולה טריפה. נתברר במסכת שבת בפרק שמונה שרצים שיש הפרש בין דין השרצים והן החולד והעכבר והצב [והאנקה] והחומט והתנשמת, ובין שאר שקצים ורמשים לענין החובל בהן בשבת. שמונה שרצים... קיימא לן צריכין שיהא... [והרב רבינו משה כתב] בפירוש ה[תלמוד] ששמונה שרצים אלו יש להן עורות ושאר שקצים ורמשים אין להן עורות. וצריך אתה לידע שכל שרץ שיש לו עור החובל בו בשבת חייב אם מוציא דם אע"פ שלא יצא ממנו לחוץ חייב החובל בו, דהא מפרק הוא, שהרי כבר פירק הדם מן הבשר ונייד תחת העור, ואין אותו הדם חוזר. ואע"פ שלא יצא אלא נצרר תחת העור חייב דהא לא הדר בריא. אבל שאר שקצים ורמשים אין החובל בהן חייב אא"כ יצא הדם מהן לחוץ. אבל אם חבל בהן ונצרר הדם במקום החבלה כיון שלא יצא אותו הדם אינו חייב עליה, כיון שאין לו עור שיצרר הדם תחתיו הרי אותו הדם חוזר להבלע באברים. וכיון שהוא חוזר בבשר הרי אין שם [מפרק] כלל ואינו חייב [משום הוצאת] הדם... נמצא דהמכה שמונה שרצים ונצרר הדם החובל בהן חייב שאינו חוזר בריא, (והמכניס) [והמכה] שקצים ורמשים שלא יצא מהם דם, אלא נצרר דמן במקצת גופן פטור, וכאילו לא עשה כלום, דהא הדר בריא. לפיכך כשאמר רבא ריאה שהאדימה מקצתה כשירה ואם האדימה כולה טריפה, הקשינו ממה נפשך אם דימית צרירת הדם במקצת גוף הריאה לצרירת הדם במקצת שרצים הראיה מ... שהצורר [אפי'] במקצת טריפה. וכן משמונה שרצים חייב משום דלא הדר בריא, הם הכי נמי היה לך לאסור ריאה שנצרר דם במקצת גופה לאוסרה משום דלא הדרא בריא. ואמאי אמרת שאם נצרר דם במקצתה כשירה. ואם אמרת שדימו ריאה שהאדימה מקצתה [ונצרר הדם] במקום אחד מגופן, לשאר שקצים ורמשים שנצרר דמן במקצת גופן, ולא יצא אלא הוא ס..., היה לך נמי להתיר ריאה שנצררה כולה.
